זה הולך להיות לא קל ...
המלחמה נטושה בתוכנו פנימה - המיקרוקוסמוס. הביטוי החיצוני שלה קורה בעולם.
תובנה זו נטועה היטב בתפיסה היהודית שבמעין מהפך קופרניקאי מפנה את האצבע כלפי האדם - הפרט -יהיו תנאי סביבה קשים ככל שיהיו.
באחד ממדרשי חז"ל היותר מפתיעים מסופר על מלך שרצה לעמוד על טיבו חכם יהודי (יש גרסא שטוענת שמדובר במשה רבנו) , שגדולתו וצדיקתו עשו לו שם בכל העולם. הוא שלח מומחים לחכמת הפרצוף לצפות בו כדי לחזור אליו עם חוות דעת לגבי טיב אופיו. המומחים חזרו למלך לאחר התצפית המדוקדקת שערכו בפניו של גדול הדור ותשובתם הייתה מבהילה: מדובר באדם בעל מידות מושחתות, רודף בצע, בעל תאוות רעות ואלים ביותר . פניו הם אמרו למלך הנידהם- פני רוצח.
המלך לא האמין לדיבריהם ושם פעמיו כדי לפוגשו. "האומנם צודקים חכמי" שאל. "צודקים חכמיך, אבל בהיותי מודע לנטיותיי החלטתי לעבוד עליהם, לשפרם ולהפוך אותם לתכונות טובות. שברתי מידה אחר מידה מתוך השקעה, מודעות ומאמץ בלתי נלאה- התנהגתי בצורה הפוכה לנטיותיי הטבעיות.
"נהגתי להוציא לפועל התנהגויות שהן בניגוד לטבעי עד שהצלחתי להשתנות. לדוגמא, כדי להתגבר על מידת הקמצנות - פיזרתי ממון, כדי להתגבר על מידת הכעס והתוקפנות התנהגתי בחמלה יתרה כלפי אנשים, כדי להתגבר על מידת העצבות פיזרתי חיוכים לכל עבר וכן הלאה עד שהגעתי לאן שיגיעתי."
המסקנה השמימית לא איחרה לבוא: המתאים ביותר לאחוז בכתר ההנהגה הינו מי שמצליח להנהיג קודם כל את עצמו.
זאת מלחמה פנימית למרות, שהביטוי שלה הוא חיצוני. בדיוק כפי שקרה במלחמת ישראל ומידיין . כאשר משה הרים את ידיו כלפי מעלה ישראל גוברים ואילו כאשר ידיו רפו אזי מידיין גוברים. המלחמה החיצונית הנה השתקפות של המלחמה הפנימית בנפשו של משה.
ואכן בתפילה ובעיקר בזו שאמורה בוידוי ישנם טקסטים, שכאילו לקוחים מתוך שדה הקרב באינטנסיביות שלהם ותחושות העקה שנוצרת בעקבות הקריאה בהם:
"אנשי אמונה אבדו,
באים בכל מעשיהם,
גיבורים לעמוד בפרץ
דוחים את הגזרות
היו לנו לחומה ומחסה ביום זעם..
זועפים אף בלחשם, חמה עצרו בשוועם , טרם קראוך עניתם, יודעים לעתור ולרצות...
המלחמה אם כן נטושה קודם כל בנפשו של האדם.זהו בעצם רעיון "התיקון" בקבלה ובחסידות האדם כמיקרוקוסמוס הוא בעצם המקרוקוסמוס. האדם שמתקן תכונה שלילית אצלו מתקן משהו בעולם. שהרי נאמר "לפיכך ניברא האדם יחידי- על מנת שיאמר בשבילי ניברא העולם . לפיכך גם נאמר "תמיד יאמר האדם שכל העולם חציו חייב וחציו זכאי ובכל מעשה שלי הריני דן אותו לכף זכות או חלילה לכף חובה."
קיימים שני ארכיטיפים ביהדות, שבאים לידי ביטוי בדמויותיהם של יעקב ועשיו. עשיו מלשון עשוי. כמי שלא רוצה בתיקון, מכיוון שהוא חושב שהוא יודע הכל ושולט בכל. זו דמות המייצגת תפיסה כוחנית - ששמה דגש על יחצנות ותעוזה ריקה מתוכן. נוכל לדמיין לרגע את פניו האדמוניות רושפות האש וגצים , חזותו המרשימה, מימדי גופו האדירים וגינוניו המנומסים לכאורה של עשיו .
שמו הולך לפניו, הוא חד לשון ויודע לצוד לא רק ציד, כפי שנאמר במקרא, אלא גם בני אדם. (הדבר ניכר על דרך הדרש שהרי נאמר שאביו אהב אותו "כי ציד בפיו" כלומר אהבו מכיוון שהיה "צד את אביו בפיו"- היה מתפלפל עמו כדי שיחשוב שהוא צדיק הדו) למען האמת, מעשיו היו נלוזים ומקולקלים אך ההצלחות שהוא גרף היו מיידיות ומהירות.
לעומתו יעקב מצטייר בתחילת דרכו כמעין "יורם" איש תם יושב אוהלים, שבזמנו הפנוי אוהב להיות בבית ולבשל בעיקר נזיד עדשים ואולי עוד כמה מתכונים שקיבל מאימא ריבקה.
סוף הסיפור ידוע לכולם ניקמת היורמים תתרחש לבסוף. כשיחזור יעקב מהעולם הגדול בו היתעמת עם לבן דודו בארץ זרה הרחק מאבא ואמא המגוננים האוהבים ולאחר עבודה מאומצת חיצונית ופנימית שבשיאה הוא יגבר על המלאך שתוקף אותו באישון לילה (היצר הרע?) הוא יזכה לשם מיושר כדבעי "ישראל" בניגוד לשם הניפתל-יעקב אותו קיבל בלידתו.
לפנינו אם כן שני ארכיטיפים שונים בתכלית מצד אחד: עשיו הכוחני והמרשים חיצונית אך ניכנע לתאוותיו - אב טיפוס לתפיסת העולם של מלכות אדום (עשיו הוא אדום קבעו חז"ל!) שהתגלגלה לעולם הנוצרי והתלבשה בביטוי הכל כך נוצרי של פאולוס "הגוף רוצה אך הבשר רפה".
לעומתו יעקב העדין והרגיש עובר תהליך שינוי כואבים , דרכם לומד להתגבר על מכשולים ומשברים מתעלה מעל נטיותיו הטיבעיות ובסוף מסלול רב שלבי, קשה ומפרך מגיע לדרגת בחיר האבות.
רבי נחמן מברסלב העיד על עצמו שבכל יום היה חווה נפילות רבות עליהם היה מתגבר. ההתקדמות שלו לא באה לו בקלות והוא היה צריך להילחם כל יום ויום כדי לבנות את עצמו מחדש כדי לבנות עוד נידבך של רוחניות באישיותו.
לירידה יש מקום נכבד בדרך לעליה מכיוון שדרכה ובאמצעותה הוא יכול לעלות. כאשר סיפרו על איש אחד, שמשקיע מאמצים רבים כדי לתקן את עצמו ולא מצליח הוא אמר: "משמע שלא נתייגע כל כך".
הרמב"ם סבר שכל אדם ראוי שיגיע לדרגתו כמו משה רבנו. לאדם חופש בחירה שמיחד אותו לעומת שאר היצורים שבטבע. כל אדם יכול לכוון את עצמו לגבהים, שבתחילת דרכו הרוחנית, אולי נראים בלתי אפשריים אך עם הזמן הוא מגלה שאין גבול להתקדמות וכך אמר בסיפרו מורה נבוכים: " יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים אחריה היא שהאדם בעל יכולת מוחלטת [...] שיהא האדם בעל יכולת על כל אשר יחפוץ או יבחר ממה שיש לו יכולת עליו.
אימוץ תפיסה כזו יכולה לסייע מורשת קרב ייחודית . המיכשולים הם סוביקטיביים. כאשר העובד מתגבר עליהם הוא מבין שהמחסום היה בתוכו פנימה. הוא מבין שליכולת שלו אין גבולות והוא יכול למצות את יכולותיו באמצעות עבודתו.
ידוע שהתנאים (חכמי המשנה) שבנוסף להיותם אנשי תורה היו אנשי מעש שהתפרנסו מיגיע כפיהם ושהצליחו באמצעות השקעה בעולם העבודה לרומם את עצמם ולפתח את אישיותם. ישנו סיפור על אחד התנאים שלא היה משיב לשואלים בשלומו בזמן העבודה, שמה תתפתח שיחה ארוכה עם השואל ובכך יגרום הפסד למעסיקו.
חיי המעשה אם כן מהווים מדיה דרכה האדם מתקן את עצמו ולכן את העולם בו הוא חי. לא מדובר בהגות פילוסופית נישגבת אלא בעבודה שחורה, סיזיפית ומתמשכת , במלחמה יום יומית שמביאה תוצאות יפות בטווח הארוך.