שם הכל התחיל.
"אני מחפש עבודה.
יש לך עבודה?" שאלתי
הוא לא טרח לענות. רק ציקצק בלשונו באדישות והמשיך בעיסוקיו.
זוכר את עצמי נער כבן שלוש עשרה או ארבע עשרה , נע לאיטי בשמש היוקדת של אמצע הקיץ על פני כביש אספלט שחור ולוהט באיזור התעשיה באשדוד. זיעה ניגרת על פני ועל גופי, רגלי כואבות, גרוני ניחר וכולי צרוב מלהט השמש. מתוסכל ומאוכזב אני ממשיך בדרכי בין בתי המלאכה ולא פוסח על אף אחד מהם, מסגריה, נגריה, בית דפוס -אך ללא תוצאות. אף אחד לא היה מוכן להעסיק נער בחודשי הקיץ.
הייתי מובטל כבר בגיל 13.
עבודה הייתה משהו שהילך עליי קסם כבר מגיל צעיר . עצם הרעיון שניתן להמיר מאמץ, השקעה פיזית ומנטלית בכסף בתגמול חומרי הייתה לפלא בעיני. כבן למשפחה מרובת ילדים, שהפרוטה לא הייתה מצויה בכיסה, עצם היכולת להביא כמה לירות הבייתה בכוחות עצמי היתה בבחינת יצירת יש מאין .
למרות קוטני וחולשתי הפיזית רציתי להתמודד על כל עבודה, קשה ככל שתהייה, על מנת להגיע ליעד המבוקש. למצוא עבודה. קנאתי באחי הגדול ממני בשנה, החסון והגבוה יותר שמצא עבודה בניקוי קונטיינרים בנמל. הוא סיפר על עבודה קשה, על עולמם של הימאים, והתגאה בשכר הגבוה לו זכה בסוף הקיץ .
לא ויתרתי, המשכתי לחפש עד שלבסוף הגעתי לבעל בית מלאכה ליצור תבניות פיברגלס שהיה מוכן לקבל אותי לעבודה .הריח של החומרים ליצור פיברגלס היה ניתעב, החומרים בהם עבדנו היו מסוכנים. אדים רעילים ומסוכנים אפפו את נשימתנו, עבדנו ללא מסכות בידיים חשופת מריצים מעין גלילים, כעין מערוכים הספוגים בחומר נוזלי על גבי אריג אסבסט הלוך ושוב. רוב העובדים שם היו ערבים מעזה בתקופה בה עוד יכלו לעבוד בארץ. הם היו היחידים שהיו מוכנים לעבוד בעבודה מעין זו. אני וחברי ש"זכינו" להתקבל לעבודה שימשנו כעוזרים לפועלים הערבים, אשר היו מאיצים בנו בקריאות "יה זלמה, יה זלמה" על מנת שנעבוד זריז ומדויק יותר.
הריח הנורא שדבק בבגדים בסוף יום עבודה היה אופף אותי לכל מקום אליו הלכתי והיה למטרד בבית.
"איזה מין עבודה מצאת" התלוננו ההורים. "איך אתה יכול לסבול את הריח הזה." אבל אני התעקשתי להמשיך שם. הציפייה למשכורת שתגיע בסוף חודש גברה על הכל. משכורת איתה ניתן לקנות גלשן ים, אולי אופניים, אולי בגדים חדשים.
היום אני מבין שנוצלנו . נערים שחיפשו עבודה שחיו בשכונת עוני ורצו דמי כיס ואולי קצת מעבר נוצלו על ידי אנשים חסרי מצפון וחסרי לב שעברו ביודעין על החוק ובשכר זעום העסיקו ילדים בתת תנאים תוך סיכון בריאותם .
אני מקווה שתופעות כאלה כבר לא קיימות היום, לפחות לא מהסוג שאני עברתי.
עם הזמן הייתי יותר בררן ומשנה לשנה זכיתי לעבודות טובות ומשופרות יותר. בכל אופן, סיפור זה מדגים כמה נמוך אפשר לרדת בחיפוש עבודה. כמה רחוק אפשר ללכת כדי להרוויח כמה גרושים. עד כמה קשה הדילמה בין הרצון למצוא עבודה קשה ומשפילה ככל שתיהייה, כשברקע יש את המעסיק שעלול לנצל את חולשותנו לטובתו, לבין הזכות לכבוד עצמי ולמאבק לעסוק בעבודה מספקת שנותנת ביטוי לצלם האנוש שבך, עם יכולות, כישורים ורצונות. היום הגעתי להבנה שהגישה שלי הייתה אובססיבית ומוגזמת מידי. עם כל הרצון המוצדק להשתלב בעבודה צריך שיהיו גבולות, לקחת צעד אחד אחורה, לבדוק ולא להתנפל על כל עבודה שנקראת בדרכנו. מדובר בתחושת בטחון. כי בסופו של דבר, האופן שבו נתייחס לעצמנו ישפיע גם על האופן שהמעסיק יתייחס אלנו .
.