יש כאלה שפוטרו ומתמזל מזלם ועד מהרה חוזרים למעגל העבודה, אולם יש כאלה, ומספרם הולך וגדל, שנאלצים להמתין תקופה ארוכה עד שהם נחלצים מתקופת האבטלה אליה נקלעו.כדי לצאת מהמצב מחוזקים יותר חשוב לקחת אחריות על מה שקרה ולנסות להתמודד באופן בוגר ושקול עם המצב במקום להאשים את הממשלה, הארגון, את הבוס, או את המיתון.
אם נקדיש מעט זמן למחשבה על הפיטורים ועל התהליך שקרה לפניו, נגיע למסקנה שהכישלון או ההצלחה שלנו בעבודה נעוצים בעיקר במעשינו, החלטותינו ומחדלינו (כמו שאר תהליכים בחיים). אולי זה נשמע מפתיע, אבל רק חלק קטן מהצרות נגרם כתוצאה מאסונות בלתי נמנעים ותהליכים חיצוניים בלתי נשלטים. רובם נובעים מדרכי חשיבה שגויות והתנהלות לא מושכלת שלנו.
אירוע כמו פיטורים הוא הזדמנות לחשבון נפש. ייתכן שנגיע למסקנה בעקבות תקופה זו שקריירה היא מסלול רב מהמורות, ויש תקופות בהן הדברים אינם מתקדמים בקצב הרצוי כמו שציפינו, ולכן יש להתאזר בסבלנות עד שנעלה על הדרך הנכונה.
מסתבר גם שאין דרכים מהירות ועוקפות להצלחה, ושהצלחה בקריירה הינה תוצאה של השקעה לטווח ארוך, שדורשת אורך נשימה כדי להתגבר על העליות והמורדות שאנו נתקלים בהן בשלבי חיינו השונים. קיצורי דרך נוצצים ואווריריים עלולים בסופו של דבר להוביל למבוי סתום.
לעתים מהלך הקריירה זורם לו די בקלילות ואנו מצליחים להגיע ליעדי הקריירה בנינוחות. אבל ישנן תקופות, שיש לעמול קשה, או להתמודד עם אבטלה וחיפוש עבודה (עמל לא פחות קשה) וכך "לסחוב בעלייה" כדי להצליח. זוהי שעת מבחן בה נבחנת עמידותנו בפני קשיים, שאם נצלח אותם היטב נדע שעברנו תקופת התחשלות לקראת אתגרים וקשיים שעוד נכונו בהמשך הדרך.
מסקנה נוספת יכולה להיות,שכדאי להתפשר ולעסוק בתחום נוצץ פחות ובטוח יותר, במקום להיכנס למשרה שנראית על פניו אטרקטיווית, אולם עשויה להיות הרפתקה קצרת מועד, שבגינה אנו עלולים להגיע למיצוב תעסוקתי פחות טוב מזה שהיינו בו.
הבעיה היא, שלעתים נדמה שמודל הקריירה אותו אנו מגבשים לעצמנו, בעיקר בתחילת הקריירה, אינו ריאליסטי והוא ניזון בעיקר ממסרים רדודים בתקשורת, השוטפים את מוחנו ללא הפוגה. אנו רואים איך כל מיני אנשים מצליחנים, נאים וכריזמטיים, שלא התאמצו הרבה בחייהם עולים על גל ההצלחה ומגיעים ליעד נכסף בקלילות ואלגנטיות. מה גם, שיש לנו נטייה למקד את תשומת הלב, באחוז די קטן של אנשים, שעשו קריירה מזהירה ומהירה באופן נטול מאמץ, או באלה שעשו כותרות והפכו לסיפורי הצלחה בולטים. דמויות אלה הופכות למודל חיקוי ולא הרוב הדומם, שמטפס במעלה ההר באיטיות וברוב מאמץ.
לא אחת אני נתקל בלא מעט צעירים בתקופת הלימודים האקדמיים, או מעט לאחריהם (טרם ההתפקחות הגדולה), שמשום מה חושבים ששטיח אדום מצפה להם עם תום הלימודים לעבר משרת החלומות שלהם. חלומות שמתנפצים באכזריות אל מול המציאות המרה.
ניתן להתנחם בעובדה המעניינת שלייבניץ, מי שהמציא את החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי והיה אחד האינטלקטואלים הגדולים ביותר בכל הדורות, עשה חלק מהקריירה שלו כספרן. ברבות הימים, הוא זכה במשרה אקדמית מכובדת, אבל כאמור, לא התבייש לעסוק בספרנות בעתות מצוקה (מיתון?) ששררו אז. הוא לא ראה במשלח ידו האפור והשקט כפחיתות כבוד ודגל באמרה "אין מלאכה המבזה את בעליה", ומנגד - יש אדם המבזה את מלאכתו. בנוסף, האיש הדגול הזה, דגל בחשיבה חיובית, שמר על אופטמיות, הסתפק במה שיש ואפילו טען שהעולם הזה הוא הטוב מבין העולמות האפשריים.
אין מתכוני אינסטנט להצלחה. הדרך לשם כרוכה בהשקעת הרבה עמל, יזע ודמעות.