עץ הדעת שלום, עץ החיים שלום. אני יורד למשעול הלבבות השבורים בואכה לאתרים לחיפוש עבודה. איך שהוא אני מבין שהדרישה הבאה  תהיה להיפלט מהארגון ומנסה להיערך מראש ולחפש כבר עבודה חדשה. ההתנסות עם האתרים האלה כואבת להחריד. בניגוד לצורך המוחשי הקיומי להתפרנס ולהביא אוכל הביתה,  האתרים האלה הם וירטואליים לגמרי,הקשר שלהם למציאות לא כל כך ברור. ההתקשרות עם המעסיקים היא בעיקר חד סטרית . אני שולח קורות חיים למכביר והם פשוט לא עונים. נכנסתי לפנתיאון המסולקים וזה  כפי שנאמר בשיר צובט בלב.

עברתי ליד החדר בו ישבתי " מה נישמע" הוא  קורא אליי, חברי לחדר לשעבר, כאילו זורע מלח על הפצעים . "בסדר" אמרתי בשפה רפה והמשכתי הלאה.

מוזרה בעיניי ,ההתייחסות האדישה שלו ושל עוד חברים לעבודה המהלך הזה עבר אותם כאילו לא קרה כלום , שום מילת עידוד , שום השתתפות בצער- כלום.

התחושה קשה צורבת ובלתי הנסבלת. כולם בעבודה נראים אדישים ומפנים כתף קרה.זה מזכיר לי סיפור מימי בית שני שכותרתו "על מה חרבה ירושלים", מסופר שם על שוליה של נגר שהונה את בעל הבית את הנגר אצלו הוא עבד ובסופו של דבר בכל מיני תחבולות לקח לו את פרנסתו וכן גזל ממנו את אשתו. מסופר שדמעות הצער שנשרו מעיניו כאשר הוא הגיש מאכלים לארוחה המשותפת לאשתו לשעבר ועוזרו הבוגדני  היו הפרומו לחורבן הנורא וליציאה לגלות.

כמו שכתוב במקורות החוצפה תשגה זה בטח סוג של איתותים של קץ הימים מעין חבלי משיח עליהם נאמר שהחוצפה תשגה : כלה בחמותה, בית ועד לזנות ופני זקנים לא נהדרו. אומנם אני לא זקן, אבל אני יכול להבחין בחציפות הפנים, בשמחה לאיד של הצעירים מסביבי שרואים בנפילתי ושמתייחסים אלי במעין זלזול כאילו אומרים תראו, תראו מה קרה לזה שהתקדם וכעת חזר למקומו טבעי.