מה שקרה לשלמה במסטרשף מזכיר לי את מה שקרה לי...

"אתה לא מתאים."  האמירה שלו אופפת אותי. עכשיו הם עושים תוכניות מעל לראשי, איתי כבר לא מתייעצים.

שני מנהלים אשכנזים , ארשת שביעות רצון עצמית , משועשעת, אני עם חזות ספק שסניקית, ספק מתנחלת  לא משועשע בכלל, מביט בהן מהורהר המום מהחוצפה, והעזות שמרתיחה אותי.

עם כיפה סרוגה ומראה לא מטופח ואילו הם רהוטים , בטוחים בעצמן מחליפים חיוכים והלצות, מעיינים בי היטב כדי לבחון את התגובות שלי, אני יושב לי נבוך מנסה לעכל מה שקורה מולי.

זה כמו סרט הם חושבים שהן מניעים את הכל, אבל בעצם לא יודעים שהם סטטיסטים בסרט בו הן משתתפים.

הסיטואציה הזו נבנתה בשבילי על מנת להזדכך ולגדול. כל מה שקורה פה יש לו משמעות הרבה יותר ממה שנראה כרגע כאן ועכשיו , יש לו משמעות נצחית, יש מטרה שאולי אני לא מבין אותה כרגע, אבל יש תכלית שאותה אבין מאוחר יותר.

אני יכול לומר ללא התנשאות כן-  אני יכול להתמודד איתם עברתי לא מעט בחיים.  כילד, אפילו מעיל בחורף לא היה לי,  הייתי מגיע רטוב כולי לשיעור , יושב ורועד מקור בכיתה . גרתי בשכונת עוני, בבית קטן שלושה חדרים קטנים יחד עם  עוד חמישה אחים, ישנו שלושה אחים במיטה אחת, בועטים זה בזה מרוב צפיפות . בשכונה בה גדלתי הייתי בוהה שעות ארוכות בחלון הראווה של חנות צעצועים בכמיהה אין סופית למשהו שלעולם לא יתממש. אחרי ילדות לא מטפחת כזו, אני לא מפונק בכלל, בנוסף,  עברתי פיטורים בעבר ועוד כל מיני משברים ויש לי ניסיון חיים לא קטן.   אותי הם לא יצליחו להפיל.

עץ הדעת שלום, עץ החיים שלום. אני יורד למשעול הלבבות השבורים בואכה לאתרים לחיפוש עבודה. איך שהוא אני מבין שהדרישה הבאה  תהיה להיפלט מהארגון ומנסה להיערך מראש ולחפש כבר עבודה חדשה. ההתנסות עם האתרים האלה כואבת להחריד. בניגוד לצורך המוחשי הקיומי להתפרנס ולהביא אוכל הביתה,  האתרים האלה הם וירטואליים לגמרי,הקשר שלהם למציאות לא כל כך ברור. ההתקשרות עם המעסיקים היא בעיקר חד סטרית . אני שולח קורות חיים למכביר והם פשוט לא עונים. נכנסתי לפנתיאון המסולקים וזה  כפי שנאמר בשיר צובט בלב.

עברתי ליד החדר בו ישבתי " מה נישמע" הוא  קורא אליי, חברי לחדר לשעבר, כאילו זורע מלח על הפצעים . "בסדר" אמרתי בשפה רפה והמשכתי הלאה.

מוזרה בעיניי ,ההתייחסות האדישה שלו ושל עוד חברים לעבודה המהלך הזה עבר אותם כאילו לא קרה כלום , שום מילת עידוד , שום השתתפות בצער- כלום.

התחושה קשה צורבת ובלתי הנסבלת. כולם בעבודה נראים אדישים ומפנים כתף קרה.זה מזכיר לי סיפור מימי בית שני שכותרתו "על מה חרבה ירושלים", מסופר שם על שוליה של נגר שהונה את בעל הבית את הנגר אצלו הוא עבד ובסופו של דבר בכל מיני תחבולות לקח לו את פרנסתו וכן גזל ממנו את אשתו. מסופר שדמעות הצער שנשרו מעיניו כאשר הוא הגיש מאכלים לארוחה המשותפת לאשתו לשעבר ועוזרו הבוגדני  היו הפרומו לחורבן הנורא וליציאה לגלות.

כמו שכתוב במקורות החוצפה תשגה זה בטח סוג של איתותים של קץ הימים מעין חבלי משיח עליהם נאמר שהחוצפה תשגה : כלה בחמותה, בית ועד לזנות ופני זקנים לא נהדרו. אומנם אני לא זקן, אבל אני יכול להבחין בחציפות הפנים, בשמחה לאיד של הצעירים מסביבי שרואים בנפילתי ושמתייחסים אלי במעין זלזול כאילו אומרים תראו, תראו מה קרה לזה שהתקדם וכעת חזר למקומו טבעי.

לעיתים הדחה יכולה להיות שלב אחד לפני פיטורין. זה קורה כאשר הבוס לא אוהד אותך יותר או שהארגון לא כל כך רוצה את שרותיך.

זומנתי לפגישת ברור . "מדוע נשארת לעבוד אצל הלקוח בראשון לציון  ולא הגעת לתל אביב?" נצטרך  לרשום לך הערה בסטאטוס.

יורדים לחיי . משהו פה לא הגיוני אני חושב בעצב. איזו השפלה. הוא  יושב  בכיסא שלי כלומר בכיסא שהיה שלי עד לפני מספר ימים ומחלק  הנחיות בפסקנות ושטף ללא שום סנטימנטים. לימדתי אותו  את התורה,ליוויתי אותו  עד שהפך  להיות בקי בחומר ואחרי שהכשרתי אותו לתפקיד בסבלנות ובכבוד הראוי, הוא יושב במקום בו ישבתי ומנהל  אותי .

"אתה צריך לפנות את המקום שלך" הוא  אמר, באותו רגע כאילו מישהו היכה בגונג ובישר את תחילתה של תקופה חדשה. אומנם התבשרתי על ההחלטה לפני חודש, אבל אין יותר מוחשי מלבוא למקום בו ישבתי שנים, לאסוף את החפצים ולחפש לי מקום אחר לשבת.

הסיטואציה נראית הזויה ,  אני מרגיש צריבה בלב משהו זז בתוכי -זה לא אמיתי . אני בניתי את המערכת הזו כבר כמה שנים והנה הוא יושבכעת מולי ומחלק  לי הוראות.

עברתי לשבת במחלקה אחרת עם אנשים שבכלל עוסקים בנושאים שלא קשורים למה שאני עושה.  לאחר מכן, התבקשתי לעזוב גם את המקום האחרון מכיוון שהייתה "אי הבנה" עם המנהל של המחלקה שהסכימה לארח אותי. עברתי למקום אחר וגם שם אמרו לי שאני אמור לחלוק את המקום עם משהו שמגיע מידי מספר ימים לעבודה, הסתבר לי שהוא בכלל מגיע באופן לא צפוי לפי קריאה.  באותם ימים שהוא מגיע אני אמור לחפש מקום לשבת.

מסע ההשפלות התחיל.