כשיותר מדי אנשים במדינתו הלא מנומסת , התחילו לפנות אלי, בתואר המחמיא לכאורה “אדוני”, התחלתי להבין שמתרגשת עלי בעיה קיומית ובלתי צפויה בעליל. חמור עוד יותר, זיהיתי אנשים בעלי שיער אפור וצאוור מדולדל, שטוענים שהם חברים שלי.

שעון מתקתק בקול מתכתי, עלה צהבהב ניפרד זמנית  מחבריו שגם להם מחכה גורל דומה, ילדים מנביטים שיניים אל תוך לילות לבנים. רק מי שנע לו במהירות האור, הזמן עוצר עבורו  מלכת, אנו בני התמותה שהיגענו לכאן אחרי המפץ הגדול, שהמהירות הממוצעת שלנו, בשעות הלילה, בכביש איילון היא 100 קמ"ש נועדנו להיתכלות.

הזמן עושה  צעדים קלילים חרישים ובלתי מורגשים ולוקח אותנו נרצה או לא, לכיוון אופק בלתי ידוע. העובדה הברוטלית הזו היכתה בי לאחרונה ללא רחמים: האופטומטריסטית מחנות המשקפיים מעיזה להציע לי זוג משקפי מולטיפוקל במבצע, הגננת בגן שואלת אם אני הסבא של הילדים שלי, והסיכוי לקבל מענה לקורות חיים, שאני שולח ברשת בכמויות מגה-מסחריות עומד על אחד למאה אלף.

אחרי שעברתי פיטורין כואבים, וניזרקתי לחלל עולם הבלתי מועסקים , מצאתי את עצמי , בעיצומה של מלחמת מוחות אכזרית ובלתי מתפשרת מול שומרות הסף, נציגות משאבי אנוש נימרצות ותאבות קרב, כדי להצעיר את קורות חיי, להחליק את הקמטים שלהם ולהפוך אותם צעירים ורעננים כמה שיותר, ואילו הן מצידן, מפעילות ללא הרף משושים לכל עבר ומאמצות את חוש הבילוש כדי לגלות את  גילי האמיתי, עומדות על קוצו של יוד, ומנסות לחשוף אמת עירומה, מבעד למסך מילים בקורות החיים.

את השירות הצבאי המפואר והמפליל גיל העלמתי במחי יד, זאת מכיוון שהוא התרחש מתי שהוא בעת מלחמת שלום הגליל, עדות גסה לכך שגיל ה40 מאחרי . ברור לי כשמש, שקורות חיים ,ללא השינוי הקוסמטי הנ"ל, היו ניזרקות בתיעוב לסל המחזור המפורסם, משל השתתפתי במלחמת הבורים.

העלמתי גם את השנים הראשונות בקריירה המקצועית, כך שיתחילו 10 שנים אחרי הלימודים באוניברסיטה. מה שנותר לי לעשות, חשבתי בסרקזם לא אופייני, זה להוסיף איורים ילדותיים לקורות החיים, הכוללים פרפרים ופרחים על מנת להרשים את הצד השני בגילי הצעיר.

 אבל כל המאמצים הללו לא ממש עושים רושם, ואפילו זימון לראיון עבודה לא ניראה באופק. הנה סוף סוף , מתקשרת אלי אחת ממאה אלף, העונה לשם מרינה , ביום בהיר אחד, לאחר המתנה ארוכה ומתסכלת ובפיה השאלה "בן כמה אתה"?

נכון, לא כולם בשיא פריחתם  בתקופה הזו. יש מביננו שאכן הגיל עושה עליהם רושם. פגשתי אותו במשולש הברמודה התל אביבי, בקו התפר המיוזע שבין התחנה המרכזית לרחוב העליה, את שאול מהגל השלישי. (אני הייתי בראשון) המראה היה משונה ומעורר חמלה כאחת. קלסתר הפנים השובבי והתחמן התחלף בארשת פנים מהורהרת וכבויה. מה? זה שאול שסובב את כולם על האצבע הקטנה, שעדת מוקדניות סרה למרותו ושעשה בחברה כבתוך שלו.

באי רצון מופגן, הוא סיפר על עבודה בחנות כלי בית מהוהה בדרום תל אביב, יחד  בן הדוד שפרש עליו חסות.

במקום היכל שן משויש ומצויץ עם שטיחים מקיר לקיר, קפה איטלקי, ארוחות גורמה בצהרי יום ורכב ליסינג מאובזר, הוא חי חנות משמימה, אוכל סנדביץ פסטרמה, שאותו הוא מכין בבית ונוסע  ברכב הפלבאים , בקופסה הירוקה, הדחוסה והרועשת עם נטייה מרגיזה לברוח כל אימת שמגיעים לתחנה, שעונה לשם אוטובוס. ללא ספק, מעבר חד כזה מעולם של מעלה לעולם של מטה כמוהו כצליה איטית ורבת ייסורים באש הגיהנום, או גילגולים בשלג בליל חורף קר -רק תבחרו.

רבי נחמן אמר פעם לתלמידו "תסתכל דרך החלון, אתה רואה את האנשים האלה" עוד 50 שנה כמעט כולם לא יהיו פה. "אז מה לך לדאוג." מחשבה אקזיסטנציאליסטית כזו חלפה במוחי עת הייתי סטודנט ועד היום אני רואה בה כמחשבה השמחה ביותר של חיי. כל הדרכים , הן של הצעירים והן של המבוגרים יותר , מצליחנים ומפסידנים כאחת מובילות  לאותו רקיע.

כן, זה נישמע שחוק , אבל אין מה לעשות. הזמן רץ.

"אמא, אמא" אני קורא בקול ניחר, עין אחת צוחקת ועין אחת במר דומעת. "מה עם בת שבע הילדה של השכנים מלמעלה משכונה ג' באשדוד, שהייתה מרביצה למשה אחי הקטן, בכל הזדמנות. מעניין באיזה כיתה היא עכשיו?" "אוי תפסיק" אומרת אמא לילד שהוא כבר מזמן מעל 30 ואין לו חום גבוה, "אתה עם השטויות שלך, היא הספיקה להתחתן להביא ארבעה ילדים ולא מזמן היא התגרשה."

"לא להאמין" חשבתי לעצמי. אם בבת שבע נגסו שיני הזמן סימן שאף אחד כבר לא חסין.

אני אוכל במסעדה. בשולחן מימיני איש סב וזקן , עורו צפוד, צולע על ירכו  בשלהי חייו, משמאלי יושבים בחור ובחורה צעירים ויפים כולם מחמדים וחיכם ממתקים, שהזמן בינתיים לא עושה עליהם רושם ושרעננותם עדיין לא פגה.

כמעט כפסע היה ביני לבין ביצוע מעשה הזוי בעליל: מה יהיה, חשבתי, אם אפנה רגע לצעירים ואשאל אותם אם הם מאמינים שיום אחד הם יראו כמוהו. (וזה עוד במקרה הטוב).למען הגילוי הנאות אציין שויתרתי על ניסוי קיומי זה סופו ידוע מראש, כי רציתי להגיע הביתה בשלום.

במסגרת מחקרי הפרטי אודות פגעי הזמן ומעלליו, נסעתי לבית דודי בירושלים כדי לבדוק  מה עם עופר, האח הקטן והנימרץ של אשתו עם תספורת הפוני המוזרה שהייתה מכסה לו את העיניים. מתעלמת במופגן מהתעניינותי הלא צפויה,  סחה לי אשת דודי שאחיה שכבר לא בדיוק ילד, מאז הוא גדל והיום, הוא סיפור הצלחה של ממש. לאחר שמימש את עצמו כקצין בטחון בכיר באחד ממוסדות הממשל העלומים , הוא הפך ברבות הימים לבעלים של חברה ליצור ארגזים. "יש לו  וילה בכפר, רכב שטח אישה ו 3 ילדים חמודים." סיפרה בעיניים בורקות.

אכן שיחת של  WIN WIN   של ממש, חשבתי לעצמי בסיפוק. לה ניתנה הזדמנות להאיר נקודת אור זעיר בורגנית משפחתית ואני ששתי על הזדמנות נדירה לאושש שוב, כאדינגטון, זה מעולם הפיזיקה, את תיאורית היחסות וניגזרותיה הקשורות לעיקום בזמן ובמרחב וזאת במימד הפסיכולוגי כמובן.

והנה, לסיום, מסר צנוע לשומרי ושומרות  הסף של ארץ פיטר פן הניכסף . אם לא תשנו את התפיסה כלפי אלה שעברו את גיל הארבעים , אם לא תגלו יתר פתיחות ונכונות  לשלב אותם במעגל העבודה, יום אחד גנרל-חורף-חיים יגיע גם אליכם, יתפוס אתכם בצוואר ובמעין מעשה של  צדק קוסמי מרהיב יעשה לכם מה שעשיתם לאחרים. המעגל יסגר.

אנו הבוגרים שושביניו של הנצח, אנשי הבינה והעיצה, עם הקימטוטים בעיניים אותם רכשנו בכבוד, לאחר גריסה חרישית של אין סוף אקסלים מרצדים, נוכיח שאנו אזרחים של כמה עולמות ושהעולם שייך לכולם - ולא רק לצעירים -לעזאזל.